פורים. מחצית חודש אדר. מסביב יהום הסער אך הטבע בשלו.
גם הרימון נעור מתרדמת החורף ומוציא עלעלים מרהיבים ביופיים.
אז ככה, מוצא הרימון מאזור פרס, משם נדד הרימון מערבה והשתלב בנופי הלבנט והים התיכון. לעומתו, הזית, שעיקר ביותו התרחש באזור ארץ ישראל וסוריה, עשה לפני כארבעת אלפים שנה מסע הפוך כמעט – מכאן אל מרחבי אגן הים התיכון.
הזית והרימון נקלטו היטב במרחב בזכותו של אותו אקלים ים־תיכוני:
קיץ חם ויבש, חורף מתון, קרקעות גיריות, רוח ומיעוט מים. שניהם יודעים להכות שורש באדמה קשה – ולהניב פרי עשיר כמו אחיהם בני שבעת המינים: גפן, תאנה, רימון, זית ותמר.
לא פחות מהביולוגיה חשובה המשמעות התרבותית.
הרימון סימל שפע, פריון וחיים בתרבויות המזרח הקדום והים התיכון. הזית סימל שלום, אור וברכה; ענף הזית הפך סמל אוניברסלי לפיוס, ושמן הזית האיר בתים ומקדשים גם יחד.
הזית והרימון מזכירים לנו שהעמים סביב הים התיכון חלקו – ועודם חולקים – אקלים דומה, טעמים דומים, סמלים דומים וסיפורים עתיקים השזורים זה בזה.
הזית והרימון הצליחו לחצות גבולות, להיקלט בקרקעות שונות ולהפוך לנכסי תרבות משותפים.
אז אולי גם בני האדם יכולים?
בין גרעיני הרימון לרסיסי האור שבשמן הזית מסתתרת תקווה פשוטה:
שורשים עמוקים, ענפים פתוחים, ושלום שיצמח לאט – אך יחזיק דורות לחיים משותפים של שגשוג וצמיחה.
שלום, כאן שי
אשמח לסייע גם בוואטסאפ